לקח לי זמן להבין (הרבה שנים) שאני מהאנשים שחייבים להיטען מחדש מבפנים. זאת אומרת שלאחר ארוחה משפחתית, אירוח, יום עם הרבה פגישות, אני צריכה זמן נשימה ארוך. לעצמי. אין משהו מסוים שאני עושה כמו פשוט לא להיות בתקשורת עם העולם החיצוני לא להיות מחויבת לעשות תנועה אחת, מיצמוץ, שקט מוחלט מהעולם, כי אני בזמן טעינה, עיבוד, אין כניסה.
אנשים שחיו איתי במשך השנים היו לעיתים מתבאסים ממני, לא מבינים למה אני מתנתקת, העניין הוא שאני לא הייתי מתנתקת מהם, אלא מהעולם בכלל.
היו פעמים שכאשר לא ניתנה לי האפשרות, מיד הגיעה הקשיחות שבי שסימנה, לא תמיד בנעימות, שעכשיו לא. עכשיו כלום, עכשיו זה פשוט תדר אחר.
השאלה שעלתה בי עם הזמן היתה, אבל רגע… את אוהבת אנשים, צחוקים, להופיע, זה גם מטעין אותך…איך זה מתחבר? אז היום אני יכולה לענות שהצורך משתנה, והוא תמיד במינונים שלו, כאשר הטעינה האפקטיבית היא לטובת היטענות פנימית. זה יכול להיות עשייה שקטה, זה יכול להיות כתיבה, יצירה, שירה, קריאת ספר, אולי סרט טוב (לא טלויזיה ולא חדשות)
איך עושים את זה כאשר אנחנו בעלי עסקים?
קודם כל מבינים את זה. ומפנים זמן שקט. הינה כמה כללים לאנשים כמוני שיכולים לעזור בהתנהלות מול לקוחות, מול אנשים איתם אנחנו עובדים:
- תמיד לתקשר את זה, למשל לאחר פגישה פוריה, לא לאמר ״מחר תקבל..״ אלא להבין שכנראה שזה יקח כמה ימים. למה להלחיץ את המערכת. ולשאול אם זה מקובל, תמיד טוב להקשיב לצורך של הצד השני ולתת לזה מקום.
- לחלק את השבוע לזמן עבודה עם עצמך ועם אנשים, לרווח פגישות, לא להעמיס, פגישות מרובות באם נרצה או לא, למרות ההנאה שבהן, יכולות לעייף כאשר הלו״ז צפוף.
- גם אם אתם מנהלים את העסק שלכם ויש חלוקת תפקידים והאצלת סמכויות, עדיין ריווח פגישות חשובות לטיפוסים נטענים מבפנים. לא פעם, בגלל הריווח הזה , ברמת האסטרטגיה, הדברים פשוט יצאו יותר טובים, כי ביצועיסטים כמוני, זמן השהייה עוזר מאוד בלארגן את הפעולות טוב יותר, לחשוב תשתית ולחשוב רחוק.
ברמה האישית קרובים, בני זוג, משפחה
- להסביר לקרובים שלכם, שזהו צורך שלכם, לא כל ארוחת משפחתית אתם חייבים לבוא, להיות בנוכחות מכבדת ולא מכבידה. להסביר. לא פעם הואשמתי בזה שאני לא מספיק משפחתית, וזה לא נכון, אין קשר בין האכפתיות שלי והאהבה שלי למשפחה לבין היכולות שלי לקיים מערכת יחסים צפופה.
- לשחרר את האשמה, על שני צדדיה, עם בני זוג זה הכי מורכב, לשחרר את עצמכם, אבל לשחרר גם את בני הזוג, שיעשו מה שבא להם, שיסעו, שיבלו ובעיקר, אם הם אנשים שנטענים מהחוץ, זוהי הזכות שלכם לקבל את מה שהם צריכים, בהתנהלות כזו, יש רק מרוויחים. מה שיכול לקלקל זו חרדת נטישה- אז לכו לטיפול ממוקד בזה, כי זה לגמרי סיפור שונה שיכול להכביד על הצורך של שני הצדדים להרגיש טוב. וזכרו, מה שצריך לקרות יקרה, התאמה תלויה בשניים.
- עם החברים, לפחות אני הרגשתי לא פעם שאני אגואיסטית, פשוט להסביר, מתי מתאים, לחשוב על ריווח נכון יותר. ולעשות את זה מתוך הידיעה שיכול להיות שיוותרו עליכם. זה בסדר, כוח הויתור הוא הכוח החזק ביותר, הוא השומר הכי חזק של הגבולות שלנו.
לסיכום
אז אני לא יודעת לכתוב על אנשים שנטענים מבחוץ, חוץ מזה שהם לעיתים מאוכזבים מאנשים כמוני, אני רק יכולה לאמר, שלתקשר את זה, מאפשר לכם חיים בשלום עם עצמכם ועם העולם. פשוט לאמר מבלי לפגוע וללא אגו. משפטים כגון ״אני צריך את הספייס שלי״ הם מסוג המשפטים שמרחיקים, אבל אם תאמרו ״אני בן אדם שניזון לא מעט מעולמי הפנימי, צריך ריווח בין הדברים״, זה אנושי יותר. אנשים עם ערך עצמי גבוה, יקבלו את זה בלי בעיה. אולי רק יתגעגעו יותר, אבל אז גם הכל קצת יותר מרגש.
